פעם, כדי לשכנע אותי להצטרף לקריאטיב בגיתם, שלח חיים שקדי (המנהל הקריאטיבי) את מאיר גולדברג לדבר איתי. השיחה עשתה את העבודה, והניבה שנה וחצי של יסורים במשרד שהיה מהגדולים בארץ.
אני הלכתי. מאיר נשאר. היום גם הוא כבר לא שם. אחרי 19 שנה עזב כדי לעשות לנפשו. ובין השאר כדי שהארץ הקטנה לא תשאר בלי שפם הוא מלמד כתיבת שירים.
"את סדנת הכתיבה שלנו פתחנו לפני 4 שנים. דן תורן ואני, במהלכה היו בה רבים וטובים, כלומר למעלה מ-100 אנשים שלמדו לכתוב מה שנקרא – פזמונים." הוא מספר בעוד שנינו מתנדנדים על הנדנדה בבית הקפה שמתנהל היום בקומה בה ישבה מחלקת התקציבאות של אריאלי, משרד הפרסום שבו בילינו שנינו ימים ולילות, אי אז בשנות התשעים העליזות.
מאיר הוא האנתיטזה הכי מוקצנת לסטריאוטיפ הפרסומאי כמו שאנחנו רואים בעיני רוחנו (גם אני). זו אולי הסיבה למה התאהבתי בו כל כך (ואני לא היחידה), אבל זה מעורר שוב את השאלה איך שרד בענף הזה כל כך הרבה שנים.
תשע עשרה שנים, מאיר?
"תשע עשרה שנים במקום אחד. בגיתם מערכות תדמית, שהפך להיות גיתם BBDO. קריאטיב במשרד פרסום, זה מקצוע שהתחלופה בו כל כך גדולה שזה בעצם מה שנתן לי את מירב העניין – המעבר המטורף הזה של האנשים. אני אמנם הייתי באותו מקום, אבל סביבי העולם השתנה."
היום כל קופירייטר כותב ספר, אנחנו היינו אבודים בתל אביב. עשינו קמפיינים וקראנו ספרים. מאיר גולדברג כתב שירים. קורין אלאל שרה אותם. ככה זה. אימפריות נופלות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה